Netivot HaMishpat Beurim Choshen Mishpat 155 – נתיבות המשפט ביאורים חושן משפט קנה‏ – Tur

טור

פירוש

(א) {א} יש חזקה לניזקין שחייב כל אדם להרחיק אפילו בתוך שלו בענין שלא יגרום היזק לחבירו ואם לא הרחיק והחזיק בנזק מהני כאשר יתבאר. הבית והעלייה של שנים לא יעמיד בעל הבית תנור אא״כ יש על גביו גובה ד״א בינו לתקרת העלייה ובעל העלייה לא יעשנו בעלייתו אא״כ יש תחתיו מעזיבה עבה ג׳ טפחים ועליו גובה ד׳ אמות ובכירה אם מעמידה בעלייה די במעזיבה טפח ושיעור הגובה שעל גבה אינה מפורש וכתב הרמ״ה שהוא ח׳ טפחים השליש של שיעור התנור כמו שלגבי שיעור המעזיבה בעלייה הוא בכירה שליש של שיעור התנור כן הוא בגובה שעל גבה והרשב״ם כתב כיון שבכירה אין פתיחה ע״ג אלא מן הצד ואין שלהבת עולה ממנה א״צ להרחיק אלא בשביל החום בין מלמעלה בין מלמטה סגי בג׳ טפחים ועל כן כתב שתנורים שלנו שפתחן מן הצד בין מלמעלה בין מלמטה שיעורו ג״ט ולא נהירא לא״א ז״ל אלא תנורין שלנו כיון שהם גדולים צריך להרחיק יותר מד׳ אמות וה״ר יהודה ברצלוני כתב ג״כ כיון שבתנור שיש עליו מחיצות ואינו יכול השלהבת לעלות כ״כ צריך ד״א גובה כ״ש בכירה שאין עליה מחיצות שצריך ד״א ובתנור של נחתומים צריך שיהא עובי המעזיבה ד״ט ובכירה של נחתומים ג״ט:
{ב} ואם הזיק אחר שהרחיק כשיעור חייב לשלם:
{ג} ונראה דאפילו כל אדם בביתו חייב להרחיק שיעורים הללו מפני השכנים שמעכבין עליו וכ״כ ה״ר ישעיה: (ב) {ד} היה לבעל העלייה אוצר של תבואה או יין או שמן בעלייתו אין בעל הבית רשאי לפתוח תחתיו חנות של נחתומים ולא של צבעים ולא רפת בקר ולא יתן לשם שחת וכיוצא בזה מדברים המביאים חום מפני שהחום מפסיד מה שבאוצר:
{ה} וכתב הרשב״ם דאפילו היה לו חנות של צבעים או של נחתומים בבית אחר הסמוך לבית שתחת האוצר לא יפתח אותו חנות לבית שתחת האוצר לפי שההבל עובר מזה לזה ומפסיד האוצר: (ג) {ו} ואם קדם בעל הבית ועשה אחד מאלו ואח״כ נמלך בעל העלייה לעשות אוצר אינו יכול לכופו לסלקו ואפילו אם גילה כדעתו שחפץ לעשות אוצר כגון שכיבד וריבץ לכך או שריבה בה חלונות כדרך שעושין לאוצר או שבנה עלייה לעשות האוצר או אפילו התחיל לאצר תפוחים ורימונים וקדם בעל הבית ועשה תחתיו אחת מאלו מיבעיא אם צריך לסלקו אי לא ולא אפשיטא לן וא״צ לסלקו: (ד) {ז} ואם מימי העליון יורדין על התחתון ומזיקין אותו אם אין שם מעזיבה בענין שמיד כששופך מימיו יורדין לתחתון ומזיקין חייב לסלק היזקו ואם יש שם מעזיבה שהמים נבלעין בה ואין יורדין מיד אלא שאחר כך יורדין ומזיקין אינו חייב לסלק היזקו:
{ח} מי שהיה לחבירו כותל בסוף גבולו ובא הוא ליתן בסוף גבולו גפת או זבל או מלח או סיד או סלעים או חול לה צריך להרחיק ג׳ טפחים. (ה) ומרחיקין את הזרעים והמחרישה ומי רגלים מן הכותל ג׳ טפחים או סד בסיד:
{ט} כתב הרמב״ם מרחיקין את הגומא שמתקבצין שם מי רגלים ג״ט ע״כ וצריך להעמיד דבריו בכותל אבנים. (ו) דהא תניא לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חבירו אא״כ הרחיק ממנו ג״ט אלמא אפילו בלא גומא צריך להרחיק ג״ט אלא היינו דוקא בכותל לבינים אבל בכותל אבנים א״צ להרחיק ג״ט בהטלת מי רגלים אלא א״כ מתקבצים בגומא דקאמר בגמרא במה דברים אמורים דבעי ג״ט בכותל של לבינים אבל בכותל של אבנים סגי בהרחקת טפח ואם הכותל של אבנים בנוי ע״ג סלע מותר בסמוך לו מיד וצ״ל הא דסגי בטפח דוקא בהטלת מי רגלים אבל אם מתקבצים בגומא אפילו בכותל של אבנים צריך להרחיק ג׳ טפחים (ס״א וסד בסיד) וכן כתב הרמ״ה הני מילי משתין או שופכין אבל ביב של מי רגלים או גומא שהן נקוין לתוכו אפילו כותל של אבנים צריך להרחיק ג׳ טפחים וסד בסיד: (ז) {י} מרחיקין הרחיים מן הכותל שלשה טפחים מהרחיים התחתונה שהם ד׳ מהעליונה לפי שהנדנוד קשה לכותל ואפילו ברחיים של חמור שאין בה נדנוד הקול קשה לו. (ח) ומרחיקין התנור ג׳ טפחים מקרקעיתו שהן ד׳ משפתו ומפרש בירושלמי משפה הפנימית שעובי כותלי התנור בכלל הג׳ טפחים: (ט) {יא} כתב ה״ר ישעיה דכל הנך הרחקות ששנינו גבי כותל דוקא בכותל של לבינים אבל של אבנים אינו ניזוק בכל אלה וכן יראה מדברי רש״י וה״ר יונה כתב דאפילו בכותל אבנים נמי מיירי: (י) {יב} כתב הרמב״ם לא יחפור אדם לא בור ולא שיח ולא מערה (ולא אמת המים) ולא יעשה בריכת מים לשרות בה בגדים לכיבוס בצד כותלו של חבירו אא״כ הרחיק מן הכותל ג״ט וסד בסיד לכותל הבור או לכותל מקוה המים או לכותל האמה מצד חבירו כדי שלא יבלעו בו המים ויזיק לחבירו. (יא) ומקום שהכובס מכה שם על הבגדים כדי שיתלבנו צריך להרחיק ד׳ אמות מפני שניתזין למרחוק ע״כ ובגמרא מסיק דמכותל בורו שנינו פירוש דכל הני מתניין בענין ריחוק מכותל בורו של חבירו ולא איירי בהרחקתו מכותל דעלמא ומכל מקום מסתברא שצריך להרחיקו גם מכותל חבירו דטפי מזקי הנך מימי רגלים שצריך לחרחיקו ג״ט: (יב-יג) {יג} הבא לסמוך כותל בצד כותלו של חבירו צריך להרחיק ממנו ד״א אף על פי שאין לחבירו חלון בכותלו שיצטרך להרחיק בשבילו אפ״ה צריך להרחיק משום דוושא (פי׳ שבהילוך שהולכין אצל הכותל נידוש הקרקע ומתחזק ומתקשה יסוד הכותל) ואפילו היה לו כבר שם כותל זה ימים רבים ונידוש הקרקע ונפל הכותל לא אמרינן כבר נידוש המקום ההוא וא״צ עוד דוושא ויכול לסמוך אלא אפ״ה לא יסמוך ואם העיר חדשה שעדיין לא נידוש קרקעיתה אז אין חילוק בין כותל גינה לכותל חצר ומכותל חצר נמי צריך להרחיק. ואם העיר ישנה אז א״צ להרחיק אלא בכותל גינה לפי שאין דרך בני אדם לילך בה וקרקעיתה אינו נידוש אבל בכותל חצר א״צ וכתב ר״ת שבית דירה דינו כגינה לפי שאין דרך בני אדם להלוך בו אצל הכתלים לפי שנותנים שם תיבות וספסלים ואם כותל חבירו הולך ממזרח למערב ובא הוא לבנות כותל כנגדו מצפון לדרום אז א״צ להרחיק משום דוושא דבדבר מועט כזה לא חיישינן לדוושא ולהרמב״ם דרך אחרת בזה שכתב ראובן שהיה כותלו סמוך לכותל של שמעון כמין גאם ובא ראובן לעשות כותל שני נגד כותלו של שמעון עד שיעשנה ג׳ כתלים כמין בי״ת הרי שמעון מעכב עליו עד שירחיק מכנגדו ד״א כדי שיהא המקום בין שני הכתלים רחב כדי שידושו בו רבים ויתחזק הקרקע. (יד) ואם לא היה באורך הכותל שבונה כנגדו אלא פחות מד״א בונה כנגדו ואינו מרחיק אף על פי שמונע הרגל מלהלוך שם שכותל פחות מד״א א״צ חיזוק הארץ ע״כ: (טו) {יד} עוצרי שמן או כותשי ריפות וכיוצא באלו שמכח הכאתם מזדעזע ומתנדנד כותל חבירו חייבין להרחיק כתב הרמב״ם אם הזיק בשעת הנדנוד חייב לשלם שהרי מכחו בא הנזק: (טז) {טו} היה לחבירו שובך סמוך לכותל המפסיק ביניהם ובא זה להעמיד שם סולם צריך להרחיק מן הכותל שיהא בינו ובין הכותל אויר ד״א כדי שלא תקפוץ הנמייה מהסולם לשובך: (יז) {טז} ואת הכותל מהמזחילה ד״א כתב הרמב״ם כגון שהחזיק במזחילה שמה שצריך להניח לו מקום ד״א לתקנה ולא נהירא שלא נקנית לו חצר חבירו ליכנס בה לתקן מזחילתו בשביל שהחזיק שמה במזחילה ופר״י שאם קנה ממנו מקום כדי לעלות למזחילתו צריך להרחיק ממנו ד״א שיעור זקיפת סולם: (יח) {יז} הבא לחפור בור בסוף שדהו סמוך למיצר חבירו אם אין שדה חבירו עשויה לחפור בה בורות חופר מיד סמוך למיצר וא״צ להרחיק:
{יח} ואם אח״כ נמלך חבירו לחפור גם הוא בור צריך להרחיק ו׳ טפחים כדי שיהיה בין חלל בורו לחלל בור חבירו ו״ט ואם שדה חבירו עשויה לבורות אז צריך להרחיק מן המיצר ג״ט אפילו אם חופר בור בלא מים וכשיבוא חבירו לחפור ירחיק גם הוא ג׳ טפחים ויסוד כל א׳ כותל בורו בסיד לדעת הרמ״ה שצריך הרחקת ג׳ טפחים וגם טיחת סיד אבל א״א הרא״ש ז״ל כתב דבחד סגי אם הרחיק א״צ טיח סיד ואם ירצה יטיח בסיד ולא ירחיק: (יט) {יט} החופר בור לתוך שדהו ומכר חצי השדה ובא הלוקח לחפור גם הוא בור צריך להרחיק כל שיעור הרחקה אפילו אם היתה עשויה לבורות כיון שהראשון בהיתר עשה שהרי בשלו חפר: (כ) {כ} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: ראובן חפר גומא בחצירו שמי גשמים יקלחו לתוכה וכשרבו המים בוקעין ועוברין דרך חומות מרתף שמעון וגם מסריח בחצר שמעון מריח המים:
{כא} נ״ל שראובן חייב לסלק היזקו אף לר״י דאמר על הניזק להרחיק את עצמו היכא דלא הוי גירי דיליה מודה הכא כיון דנפיש היזק דשמעון וגם תשמיש שמעון קבוע וא״א לו לסלק את עצמו דאין דירה בלא מרתף וחצר דלא קאמר ר׳ יוסי אלא בבור ואילן אף על פי שהבור קדם לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו משום דסתם בור הוא מים מכונסין ובקל יכול הניזק לסלק את עצמו ולהרחיק את בורו מהאילן כ״ה אמות ובור לא הוי כולי האי תשמיש קבוע וגם לא נפיש היזקא כולי האי ולהכי קאמר ר׳ יוסי על הניזק להרחיק עצמו אבל בכולהו הרחקות דמתני׳ מודה בהו ר״י דעל המזיק להרחיק את עצמו והדבר ידוע דההיזק הזה גדול מכל הנך היזקות דמתני׳ דמודה בהו ר״י וגם לא דמי לאילן שלימים רבים עתיד ההיזק לבוא אחר אשר יגדלו השרשים אבל בנדון זה מיד כשהמים רבים ומתאספים בגומא בוקעין ועוברין לחצר שמעון והוי גירי דיליה והמדקדק בפרק לא יחפור ששיערו חכמים כל דבר ודבר לפי מה שראוי להזיק והיכא שידוע קצב וסכום עד היכן ראוי להזיק כתבו השיעורים והיכא שאינו ידוע כתבו בכדי שלא יזיק כדתנן ומרחיק מנטיעותיו של חבירו ומנירו כדי שלא יזיק כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום והקפידה תורה שלא יעשה אדם בתוך שלו דבר הגורם היזק לחברו:
{כב} ואמרו חכמים שלכל דבר מועיל חזקה לבד מלנזקים גדולים
{כג} ולהכי דקדקו הגאונים שר׳ יוסי מודה בכל הרחקות דמתניתין כדי להחמיר בהרחקות:
{כד} וכן מצאתי תשובה לרבינו מתתיה גאון: ראובן דאית ליה בירא בצד מצר שמעון וקם שמעון וחפר בית הכסא והרחיק שלשה טפחים ואכתי מפסיד לבירא דראובן מיבעי להרחיק טפי או לא: (כא) {כה} ואמר הא דתנן לא יחפור וכו׳ תנא בארץ ישראל קאי ותנא בור סמוך לבור ולא בור סמוך לבאר דבור מים מכונסין ודיין בג׳ טפחים דבהכי מחזיקין מימיו משום דמחצבי בהרים ואין נופל כותל שביניהם ואין מזיקות זו את זו אבל בארצות אחרות דרפו ארעיהון ועביד דמתלחלחין ושואבות מים מזו לזו צריך להרחיק בית הכסא מבאר מים חיים של חברו עד חמשים אמה ועל המזיק להרחיק את עצמו ואין יכול לומר החזקתי שאין חזקה לנזקין וכ״כ רב עמרם מדלא יהבי רבנן שיעורא לכל ניזקין ג״ט אלא לכל היזק שיעור בפני עצמו הלכך ירחיק בית הכסא עד דאמרי אינשי דלא נגרי שורייני מן טעמא דבית הכסא דלרווחא דמלתא ליהוי נ׳ אמה כבורסקי:
{כו} הרי כל הגאונים שוים בזה דילמד סתום מן המפורש וכל היזקות שלא נתפרשו בתלמוד שיעור הרחקותיהן בכדי שלא יזיק הילכך אם נראה לעינים שהמים הנאספים לגומת ראובן עוברין למרתף שמעון חייב ראובן לסלק היזקו עד כאן תשובת א״א הרא״ש ז״ל:
{כז} מרחיקין האילן מן העיר כ״ה אמה וחרוב ושקמה נ׳ אמה ואם נמצא קרוב לעיר בפחות מזה השיעור אם העיר קדמה קוצץ בלא דמים ואם האילן קדם קוצץ ונותן דמים ספק איזה קודם קוצץ בלא דמים וטעמא דהא מלתא משום נוי העיר לפיכך אין דין זה נוהג בחוץ לארץ: (כב) {כח} מרחיקין גורן קבוע מן העיר נ׳ אמה אפילו בח״ל דטעמא משום שלא יזיק המוץ לבני העיר ולא יעשנו בתוך שלו אלא א״כ יש לו נ׳ אמה לכל רוח וכשיעור הזה צריך להרחיק גורן קבוע מנטיעותיו ומנירו של חבירו: (כג) {כט} מרחיקין הבורסקי והנבילות והקברות והכבשונות והדבורים מן העיר נ׳ אמה:
{ל} ואין עושין בורסקי אלא למזרח העיר: (כד) {לא} מרחיקין השובך מן העיר נ׳ אמה:
{לב} ולא יעשנו בתוך שלו אא״כ יש לו נ׳ אמה לכל רוח:
{לג} ואם לקחו כמו שהוא אפילו הוא בתוך בית רובע הרי הוא בחזקתו:
{לד} ואף אם יפול יכול לחזור ולבנותו שטוענין ללוקח לומר ראשון עשאו ברשות ל״ש נגד רבים לא שנא נגד יחיד: (כה) {לה} היו לחבירו אילנות נטועין סמוך למיצר ובא גם הוא ליטע אילנות בסוף שדהו צריך להרחיק ממנו כדי שיעור היפוך המחרישה כל מקום ומקום לפי ארכה ואם היה גדר בינתים מותר לסמוך סמוך לגדר מיד אבל אם בא ליטע שאר אילנות סמוך לגפני חבירו או סמוך לשדה הלבן שלו צריך להרחיקו כפי אומד הדעת כאשר יפרחו העופות מן האילן כדי שיטתן קודם שינוחו:
{לו} ואם לא הרחיק בזה השיעור צריך לקוץ וה״ר יוסף הלוי כתב על שם רב אלפס שגם אילנות לגפנים א״צ להרחיק אלא ד״א וה״ר יונה כתב ודאי צריך להרחיק ומיהו א״צ להרחיק אא״כ דרך העופות לפרוח בכל עת מהאילנות לגפנים ולא שיעשו כן במקרה והיכא דלא ידע דיינא לשעורי אין לחייב את הנוטע להרחיק מספק ומיהו ח״א חייב להרחיק וא״א ז״ל כתב כסברא ראשונה: (כו) {לז} היה אילן של חבירו נוטה לתוך שדהו קוצץ הענפים התחתונים שיעור גובה המרדעת ע״ג המחרישה ובחרוב ובשקמה קוצץ כל הנוטה לתוך שדהו ואם היה אילן של חבירו נוטה לתוך בית השלחין שלו או לתוך שדה האילן שלו קוצץ הכל: (כז) {לח} אף בשאר כל מיני אילנות אם היה נוטה בתוך רשות הרבים קוצץ הענפים התחתונים כדי שיהא גמל ורוכבו עובר:
{לט} וכתב הרמ״ה וה״ה גבי זיז אם אחד מבני המבוי רוצה להוציא זיז למעלה מגמל ורוכבו אין יכולין לעכב עליו ל״ש במבוי ולא שנא ברשות הרבים:
{מ} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: ראובן יש לו ב׳ בתים במבוי בב׳ צידי המבוי ורוצה לעשות בנין על רחב המבוי לעבור מזה לזה ובני המבוי מעכבין עליו מפני שמאפיל עליהם המבוי הדין עמהן אף על פי שהוא למעלה מגמל ורוכבו ורב אלפס כתב דלמעלה מגמל ורוכבו יכול להוציא זיזין שאני הכא שבא לעשות כמו גשר מבית לבית ובני המבוי טוענין שמאפיל עליהן המבוי טענתן טענה: (כח) {מא} תשובה לגאון ראובן יש לו תאנה ושרשיה בתוך כותלו של לוי ונופו נוטה על גבי עלייתו ומעכבו מלהטיח את גגו ורוצה לוי לקוץ נוף המעכבו הדין עמו שהתורה נתנה רשות לניזק לקוץ כדי היזקו כדתנן אילן הנוטה לתוך שדה חבירו קוצץ מלא המרדעת ואין ראובן יכול לומר ללוי אתה גרמת היזקך שהגבהת את גגך ולא כל הימנך שתגביה את גגך לקוץ את תאנתי: (כט) {מב} ועוד אותן נופין שנוטין לרשות לוי שלו הן ואוכל פירותיהן דאיתמר אילן העומד על המיצר אמר רב הנוטה לכאן לכאן והנוטה לכאן לכאן ושמואל אמר חולקין אף על פי שבכ״מ הילכתא כשמואל בדיני הכא הילכתא כרב שכן נהגו בני מיצרא אילן הנוטה לכאן לכאן: (ל) {מג} היה חופר בור בתוך שלו ומצא שרשי אילן של חבירו שהשרישו בתוך שלו הרי חופר וקוצץ ואינו נמנע והשרשים שקוצץ אם הם קרובים לאילן בתוך ט״ז אמה הרי הן של בעל האילן ואם הם רחוקין יותר הם שלו לא היה חופר בור אלא חורש ופגע בשרשי אילן של חבירו קוצץ עד כדי עומק ג״ט כדי שלא יעכב המחרישה: (לא) {מד} היה לחבירו ירק בגינתו אצלו מותר לו לעשות בסוף שדהו משרה ובלבד שירחיק ג׳ טפחים כשיעור הרחקת בור שיח ומערה וטעמא משום שאין הניזק בא לידי היזק מיד כשעושה המשרה אלא לאחר זמן לפיכך צריך הניזק להרחיק את עצמו:
{מה} וכן כל כיוצא בזה שאין ההיזק שעושה בה בשעת המעשה כגון שהיה לחבירו אצלו בצלים זרועים מותר לסמוך לו כרישין אף על פי שמזיקין לבצלים אח״כ כשגדלו הכרישים וכן אם היה לחבירו אצלו דבורים מותר לסמוך לו חרדל אף על פי שמזיק לדבורים אחר זמן כשגדל החרדל והרמב״ם ז״ל כתב שצריך להרחיק משרה וכרישים וחרדל מירק ובצלים ודבורים ג״ט או מעט יותר כדי שלא יהיה ההיזק בידים וכן כתב רב אלפס ואין נראה כן מגמרא: (לב) {מו} וכן אם היה לחבירו בור אצל שדהו מותר ליטע לו אילן סמוך לו ואין זה יכול לומר לו שרשי אילנך מפסידין את בורי שאין זה הנזק בא לו מיד אלא לאחר זמן כשיגדל אבל כל שאר הרחקות שדברנו בהם עד עתה חשבינן להו כאילו הנזק בא לו מיד לפיכך חייב המזיק להרחיק:
{מז} במה דברים אמורים כשישנו שם דבר הניזוק אבל אינו שם דבר הניזוק מותר לזה לסמוך חוץ מחפירת בור בשדה העשויה לבורות דחשבינן ליה מזיק בשעת חפירה משום דכל מרא ומרא מרע לארעיה דאידך ונמצא שמפסידו בידים אבל לדעת רש״י ורב אלפס בכל הנך הרחקות אסור לסמוך אפילו אם אין שם דבר הניזוק כיון שהוא דבר שחבירו עשוי לעשותו ואפילו אם בא לסמוך לו דבר המיטלטל אינו יכול לומר הניחני שאסמוך והיום או למחר כשתבא אתה לסמוך ארחיק את שלי דחיישינן שמא יתעצל בהרחקתו ובינתים יבא היזק לזה בסמיכתו לפיכך אינו יכול לסמוך:
{מח} ואפילו שעשאו בהיתר כגון שעשאו בשלו ואח״כ מכר חצי שדהו סמוך לדבר המזיק ללוקח צריך לסלק היזקו ור״ח ור״ת כתבו כסברא הראשונה ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל: (לג) {מט} סמך בא׳ מאלו שהיה לו להרחיק וגרם היזק לחבירו כתב הראב״ד ז״ל שפטור מלשלם כי היכי דפטרינן בהנך דהוו נפצי כיתנא והוה אזיל רקתא ומזיק לאינשי וכן גבי אם סמך כותלו לשובך חבירו ומזיקתו הנמייה בגרמתו דחשבינן ליה גרמא בניזקין ופטור וה״ה באינך כולהו ומכל מקום לכתחלה כשבא לסמוך יכול חבירו לעכב עליו שלא יסמוך לו: (לד) {נ} אף על פי שאין ההיזק יכול להגיע אליו מיד אלא מן הרוח שמסייעו כגון שמנפץ הפשתן והרוח מוליך המוץ למקום אחר ומזיק וכיוצא כזה אפ״ה יכול למנען אבל בעל העיטור כתב על ההיא דלא יעמיד אדם תנור דקתני בה ואם הזיק חייב לשלם דה״ה בכל אינך שיעורין אם הזיק אפילו לאחר שהרחיקו חייב לשלם ומשום דהיזק דנורא מינכרא לכולי עלמא וידיע נזקיה הוא דתנן הכי אבל נזקין דלעיל לא ידיע אבל אי ידיע ומינכרא מילתא לדייני חייב דממונא דידיה אזיק וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל שבכולם חייב לשלם חוץ מהיזק הנמייה ע״י סמיכת כותל והיזקא דמנפיץ כיתנא שלא היה ההיזק ראוי לבוא מכח מעשיו אלא ע״י הרוח והנמייה לפיכך לא חשיב מזיק אלא גרמא בנזקין הוא ופטור: (לה) {נא} החזיק באחד מאלו הנזקין הויא חזקה וכתב הרמב״ם ז״ל שא״צ חזקת ג׳ שנים שכתב בכל אלו אם לא הרחיק וראה חבירו ושתק הרי זה מחל ואין יכול לחזור ולהצריכו להרחיק והוא שנראה ממנו שמחל כגון שסייע עמו מיד או שאמר לו לעשות או שראהו שעשאו בצדו בלא הרחקה ושתק אבל א״א הרא״ש ז״ל כתב שאף באלו אין חזקה בפחות מג׳ שנים ובטענה: (מג) {נב} וכתב עוד הרמב״ם מי שהחזיק בנזק כגון שפתח חלון או פתח אמת המים או שלא הרחיק מה שהיה לו להרחיק והמחזיק טוען אתה אמרת לי לעשותו או אתה מכרת לי או מחלת לי אחר שראית ושתקת ולא מחית והניזק אומר עכשיו הוא שראיתי ולא ידעתי מקודם או שאמר כשראיתי מחיתי ואתה אמרת עתה ארחיק או אסתום ואתה מדחה אותי מיום אל יום כדי שתקבע היזקך בכל אלו וכיוצא בהן על הניזק להביא ראיה ואם לאו ישבע המזיק היסת ויפטר עד כאן אבל לדעת א״א הרא״ש ז״ל שלכל דבר צריך חזקת ג׳ שנים כל זמן שאינו מברר שהחזיק כראוי אינו כלום וצריך להסיר היזקו: (לו) {נג} יש נזקין שאין להן חזקה כגון קוטרא ובית הכסא ואם החזיק בהן קודם שהיה שם דבר הניזק כתב ה״ר יונה דהוי חזקה אם בא בטענה שמכר לו או שנתן לו רשות לעשות והוא הולך לשיטתו שהוא פסק כרב אלפס שאין המזיק רשאי לסמוך אף על פי שאין שם דבר הניזוק וכיון שהיה יכול למחות ולא מיחה הוי חזקה
{נד} אבל אדוני אבי הרא״ש ז״ל כתב שאין להן חזקה ל״ש אם החזיקו קודם שהיה שם דבר הניזוק ל״ש אחר כן אם החזיקו קודם לכן אין להן חזקה לפי שלא היה יכול הניזק למחות כדברי ר״ת שכל דבר רשאי לסמוך כשאין שם דבר הניזוק חוץ מבור וכיון שלא היה יכול למחות בו אין לזה חזקה ואם החזיק אחר כך לא הוי חזקה כיון שהיזק גדול הוא ודאי אין שום אדם מוחל עליו ועל זה סמך ולא מיחה וכ״כ הרמב״ם ז״ל: (לז) {נה} וקוטרא פי׳ ר״ת דוקא קוטרא דכבשן שהוא גדול אבל כקוטרא דעלמא הוי חזקה וכ״כ הרמ״ה ז״ל כבשונות של נחתומים ושל יוצרין וכיוצא בהן אבל תנור שהיחיד אופה בו פת וכן כירה כיון דלא שהי קוטרייהו רובא דיומא לאו תדיר הוא ואית ליה חזקה ומיהו לכתחלה מצי מעכב אפילו בעשן שאין תדיר הואיל ונזקא הוי ועשן תדיר נמי דוקא היכא דמטיא לרשותא דחבריה ברוח מצויה אבל אי לא מטי ליה אלא ברוח שאינה מצויה לא מיחייב לסלוקי ואפילו ברוח מצויה נמי דוקא דמזיק לאינשי אבל אי לא מזיק לאינשי אף על גב דמטי לביתיה ומשחיר לאשיתיה היזק הגוף לא הוי אלא היזק ממון וקיימא עליה חזקה ומיהו הא נמי לכתחילה מצי מעכב דהיזק ממון ודאי הוי ע״כ: (לח) {נו} ובית הכסא פירש ר״ת דוקא כעין בתי כסאות שלהן שהיו ע״ג קרקע ומגולין אבל שלנו שהן מכוסין בחפירות יש להן חזקה וכתב ה״ר יוסף הלוי הא דקוטרא ובית הכסא אין להן חזקה דוקא דעביד להו מזיק ברשותא דנפשיה ואזיל מינייהו קוטרא וריחא לביתא דניזק (מב) {נז} אבל אי אחזיק ועביד בית הכסא בגופיה דארעא דחבריה ופתח לביתיה דמזיק א״נ דעביד בית הכסא ברשותיה דנפשיה ועוקא דיליה אזיל לביתא דחבריה כיון דבגופיה דארעא קא מחזיק אית ליה חזקה ואי טעין דזבנא ניהליה מהימן ובשבועה ומ״מ אית ליה לכסויי לההוא בית הכסא או לההוא עוקא כי היכי דלסתליק מיניה ריחא אע״ג דאחזיק ביה בהכי בלא כיסוי הא אמרינן אין חזקה לנזקים ואי לא קא מסלק ליה לריחא כתב הרמ״ה דלא הוי חזקה כלל אפילו אם אמר מסליקנא ליה לבית הכסא ומשתמישנא ביה במילתא אחריתא לאו כל כמיניה דלבית הכסא אחזיק וכיון דלא הוי חזקה לגופיה לא הוי חזקה למילתא אחריתא ואינו נראה דכיון שהחזיק בגוף הקרקע הרי הוא שלו לאיזה תשמיש שירצה ובלבד שלא יגיע לחבירו ממנו שום נזק: (מא) {נח} ולאו דוקא קוטרא ובית הכסא אלא ה״ה כל נזק גדול שאין דרך העולם לסבלו כי ההיא דפפי דהוי הנך עצורי בשיבבותיה דהוי דייקי שומשמי והוה נייד אפדנא וקאמר דלא הוי חזקה דאין אדם סובל שיפיל חבירו את כותלו: (לט) {נט} וכן ההיא דרב יוסף דהוה ליה אילני והוו אתו מקיזי דם ויתבי תחותייהו והוו אתו עורבי ואכלי דמא וסלקי באילניא ומפסדי להו וקאמר שהוצרכו להרחיק אף על פי שהחזיקו בכך משום דמדמה ליה לקוטרא ובית הכסא לפי שרב יוסף היה איסטניס ולא היה יכול לסבלו וכתב א״א הרא״ש ז״ל מכאן משמע דכל דבר שידוע שאין המערער יכול לסבלו אף על פי ששאר בני אדם סובלין אותו אין לו חזקה כנגר המערער הזה:
{ס} והיזק ראייה דחלון כתב הרמב״ם ז״ל שאין לו חזקה וא״א הרא״ש ז״ל כתב שיש לו חזקה:
{סא} כתב ר״ת כל ניזק שאין לו חזקה אפילו הקנה לו בעדים יכול לחזור בו דקנין בטעות הוא דסבור הוא שיכול לסבול ואינו יכול לסבול ויש מחלקין שאם יש לו ראיה שמכר או נתן לו מהני אבל אין מועיל ראיה שמחל לו אבל ר״י פי׳ דנהי דלא אהני להו חזקה אבל אם יש ראיה שמחל לו מהני ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל וקנין ג״כ צריך שלא כדעת המפרשים שא״צ קנין שאינו אלא מחילה ומחילה אינה צריכה קנין אלא ודאי צריך קנין ואז מהני בין אם מכר או נתן או מחל (מד) {סב} וכ״כ הרמב״ם ז״ל: המחזיק בנזק שאין לו חזקה וטען שקנה מידו של ניזק על המזיק להביא ראיה ואם לא יביא ראיה ישבע הניזק היסת שלא קנו מידו על כך ויסלק זה היזקו:
{סג} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: ראובן יש לו בתים באלקעל״ה והעיר עשויה אכסדראות אכסדראות והחצירות הם פתוחות לאכסדראות ומקום הקצבים היה בחצר שפתוח לאכסדרה שבית ראובן פתוח לתוכה ועתה מקרוב חזרו למכור הבשר חוץ לחצר סמוך לביתו של ראובן וראובן מערער ואומר שאינו יכול לסבול שיהיו קצבין סמוך לביתו מפני ריח רע של בשר והכלבים והחזירים שמצויין שם במקום הקצבים. תשובה: הדין עם ראובן ואפילו אם המקום שמוכרין עתה הבשר אינו של ראובן אלא של רבים כיון שמניע ריח רע לבית ראובן יותר ממה שהיה מגיע לו כשהיו מוכרים בחצר אינם יכולין לקרב ההיזק לבית ראובן ולא עוד אלא אפילו אם היה המקום של קצבים עצמם אינם יכולין לעשות בו דברים שיבוא ממנו היזק לראובן ואפילו אם טוענין הקצבים שקנה המקום מראובן לקצב שם בשר והחזיקו בו ג׳ שנים היו צריכין להרחיק שאין חזקה לניזקין כאלו ואפילו קנו והחזיקו אין חזקתן חזקה. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

(א) משלם מה שהזיקה עש״ך ס״ק ב׳ שהקשה בשם הרי״ף מסי׳ תי״ח ותירץ דהכא דלפי צורך שעה קמדליק וקמרחיב בשיעורא וכו׳ ולבאר כוונתו לפענ״ד נראה דשם נתנו רבנן שיעור שירחיק שלא יהי׳ יכול להזיק אפילו אם לא ישמרנו כלל דמחמת שהוא רק צורך שעה הרחיבו חז״ל בשיעורא מש״ה אם הזיק ע״י רוח שאינו מצויה הוי אונס ופטור כיון דלא חייבוהו חז״ל בשמירה משום אונס דלא שכיח אבל הכא לא רצו חכמים ליתן שיעור הרחקה כ״כ כיון דתדיר הוא ואילו היו מרחיבין השיעור לא היה אפשר לידור בבית כלל ונתנו שיעור מה שאפשר שלא יזיק ע״י שמירה וכיון שהוא בביתו ואפשר לו שישמרנו בהרחק׳ כזו שוב א״צ להרחיק יותר מש״ה אם לא שמר והזיק חייב: (ב) גילה בעל עליה דעתו קשה אמאי לא בעי הש״ס ג״כ לענין קדימת הרפת שאם בעל הרפת גילה דעתו שחפץ לעשות חנותו לרפת כגון שתיקן בו אבוסי׳ וכיוצא שניכר שיעשה זה לרפת ואח״כ הכניס זה יין באוצרו קודם שהכניס הבהמות אם זה מיקרי קדם הרפת או לא והנה בלשון הש״ע שכתב אם הוחזקה החנות בתחילה לרפת או לנחתום משמע שאפי׳ לא הכניס בה הבהמות ולא אפה בה עדיין רק שהוחזק לכל שזה החדר הוא מוכן וניכר לרפת דהוי כקדם הרפת וכן מוכח מהרא״ש דף כ׳ שכתב וז״ל אם רפת בקר קודם לאוצר מותר אע״פ דהוי גירי דיליה משום דדירה שאני ולכאורה תמוה הא לעיל בסמוך מסיק דהעיקר כגירסת ר״ח דגרס אלא אמר רבינא דחזר מכל הני שינויא דלעיל ואפילו לרבא מותר לסמוך היכא דליתא לדבר הניזק וכתב בדף כ״ב דכל הרחקות הוי גירי דיליה וא״כ הא דרפת קודם לאוצר מותר א״צ כלל להטעם דדירה שאני ולפמ״ש לעיל א״ש דבכל הרחקות בעינן דוקא דקדם המזיק ממש בהיתר אז א״צ להרחיק אח״כ משא״כ ברפת בקר אפילו אם לא עשוי רק הרפת ולא הכניס שם הבהמות דלא קדם המזיק מ״מ א״צ להרחיק משום דדירה שאני ובזה מיושב קושית התו׳ שם בד״ה דוקא נמי שהקשו דתקשה האי דוקא נמי לאביי ולפמ״ש לא קשה דהוצרך לשנות דין זה דוקא ברפת להשמיענו דברפת אפי׳ אם קדם הרפת לבד מותר משום דדירה שאני משא״כ בשאר מזיקין בעינן דוקא שיהא דבר המזיק ממש קודם לזה לא היה צריך מתני׳ לאשמועינן כלל דלאביי פשוט זה מסברא ומ״מ צ״ע וכעת לא מצאתי גילוי ברור לדין זה. (ג) ואינן יורדין מיד וקשה דהא בסעיף כ׳ מבואר דאם בוקעין המים אחר שרבו דחייב ראובן לסלק וכאן מתיר בפסקי והדר נפלי ואח״כ מצאתי בתשובות הרא״ש כלל ק״ח סי׳ י׳ הקשה קושיא זו ותירץ דכאן שאני דהעליון א״א לו לסלק הזיקו שא״א לו להיות בלא מים והתחתון בקל יכול לתקן מעזיבה דבמעזיבה מועטת כשיתקן התחתון שוב לא ירד המים ויבלעו במעזיבה והלשון מוכיח דאמר דמשי מיא וזה דבר מועט מאוד אבל במקום שהתחתון א״י לסלק ההיזק בדבר מיעט רק בהוצאה מרו בה אפילו בפסקי והדר נפלו חייב העליון ולענין מה שהקשו הסמ״ע והש״ך בס״ק ג׳ יתבאר בסי׳ קס״ד בס״ד:
(ד) וחול הלח עש״ך ס״ק ד׳ שתמה דכיון דחול הלח היזק דמתונתא היא דמי לאמת המים דבעינן וסד בסיד ותמה אני על תמיהתו דבאמת המים איכא נמי טעמא דכל מרא ומרא מרפית וכו׳ כמ״ש התוס׳ ר״פ לא יחפור אבל חול הלח ודאי דמי לגפת דהא בד׳ י״ט מקשה הש״ס דליחשוב חול הלח בהדי גפת וגם רב אושעיא חשיב ליה לחול הלח בהדי גפת אלמא דדמי לגפת וכן במי רגלים דג״כ היזיקא דמתונתא הוא ומ״מ בלא גומא א״צ לסוד בסיד: (ה) את הזרעים הרמב״ן בפ׳ לא יחפור כתב דזרעים אפי׳ לר׳ יוסי דמתיר באילן מודה בזרעים דהוי גירי דליה כיון שהזרעים ממקומן יונקים לחות הקרקע ע״ש והובא דבריו בס׳ קצה״ח:
(ו) ובגומא צריך לסיד פי׳ הרמ״א חולק אהמחבר דהמחבר מפרש הא דמוקי הש״ס הא דמי רגלים דקתני במתני׳ בשופכין דהיינו בגומא וממיל׳ אפילו בגומא א״צ לסוד בסיד דהא חשיב ליה בהדי גפת ולדבריו בשופכין בלא גומא בהרחקת טפח סגי דדמי למשתין והרמ״א מפרש הא דשופכין האמור בש״ס דהיינו בלא גומא ובזה סגי בג״ט בלא סיד דבהן מיירי המשנה אבל בגומא צריך ג״כ לסוד בסיד ודוקא בהשתנה בעלמא א״צ בכותל אבנים רק טפח אבל בשופכין בעי ג״ט: (ז) חייב לשלם עיין סעיף ל״ב מ״ש בזה: (ח) שכל אלו הרחקות עסמ״ע ס״ק כ״ה דזרעים ומחרישה שהטעם לאו משום קלקול הכותל רק משום התמוטטות היסוד לכ״ע אפי׳ בשל אבנים ותמה עצמו על מה שמסיק בשם הרמב״ם שלא מצא כן ברמב״ם ע״ש וכל דבריו תמוהין דהא הטור כתב דכן נראה דעת רש״י ורש״י כתב כן בהדיא במתני׳ גבי זרעים דמיירי בכותל לבנים ומטעם קלקול חבותל ולפ״ז כתב שפיר דדעת הרמב״ם הוא דאפילו בכותל אבנים דהא הרמב״ם מפרש הא דמי רגלים דכייל שם במתני׳ עם הא דזרעים דהיינו בשופכין של מי רגלים בגומא וזה א״א רק בכותל של אבנים דבכותל של לבנים אפילו להשתין צריך להרחיק ג״ט כמ״ש הסמ״ע ס״ק כ׳ ע״ש: (ט) ויסוד בסיד עש״ך ס״ק ח׳ מה שתמה על הסמ״ע ותמיהתו תמוה כמו שהקשה בקצה״ח דהא נ״מ לענין לכתחלה דמחמת בעיא דלא איפשטא עכ״פ לכתחלה אסור לעשות כמו בסעיף ג׳ משא״כ בכותל בנין להרא״ש דהא מותר אפי׳ לכתחלה ופשוט: (י) הקרקע מן המלך הב״י הביא כאן בשם רי״ו וז״ל מאינש דעלמא לא אמרינן האי דינא דא״כ הבא לבנות כותל סמיך לחצר חבירו כדי שלא יחזיק לשעבד קרקעו ירחיק ד״א ע״ש נראה כוונתו דאיניש דעלמא שיש לו בית וא״י אם קנהו מהמלך אינו זוכה בד״א דאלת״ה א״כ מי שרוצה לבנות כותל סמוך לחצר דהדין הוא דא״צ הרחקה ד״א משום דוושא מ״מ יהיה צריך להרחיק ד״א שחבירו יכול לומר אולי ארצה לבנות בית ותכריחני להרחיק ד״א שתאמר שקנית מהמלך ותשעבד קרקעי למפרע אלא ודאי שצריך לברר: (יא) נבנה החצר ואף דכל הסומך בהיתר א״צ להרחיק אח״כ כתב הג״א הטעם משום שיכול לסלק ההיזק בקל והב״י כתב הטעם דבקיטרא ובית הכסא אותן שאין להם חזקה אף הסומך בהיתר צריך להרחיק והא דומה לקוטרא ובה״כ ע״ש ועוד נראה דהכא הרי הוא מזיקו בידים אח״כ ואין להקשות על מ״ש הרא״ש בכאן דא״י למחות בו קודם שיש דבר הניזק הא כיון דצריך להרחיק אח״כ א״כ יכול לומר לו לא ארצה לילך עמך בדינא ודיינא כמו בסי׳ קנ״ד סעיף ט״ו דהרא״ש לא ס״ל כך כמבואר שם אך אפי׳ להרמב״ן שם נראה דכאן יכול לסמוך דדוקא גבי גפת שמניח שם בקבע ויתעכב הסילוק כשירצה לסלק הזיקו אבל כאן שמחדש בכל יום בהכאות וא״צ לסלק הזיקו רק שלא יתחיל לעשות ולעסוק בזה כדינו של עכשיו כך יהי׳ דינו אח״כ יכול לסמוך כנ״ל: (יב) שהראשון בהיתר עשה עסמ״ע ס״ק מ״ג וז״ל בכל מרא דחפר בסוף ו׳ טפחים ופסיד לחבירו בידים וכו׳ ואין להקשות דהא כל הקרקע עד המצר וזוא שלו ומה״ת לא יהיה יכול להפסיד את שלו וכי צריך הוא ליתן כותל לחבירו משלו יש לו׳ דבשחופר פחות מו׳ טפחי׳ לבור מפסיד אף הכתלים שבצדי הבור והכתלים שבצדדים של חבירו הן: (יג) ויש מי שחולקין על זה אמת הטור הבי׳ זה בשם רש״י והרי״ף אמנם הב״י תמה ע״ז וז״ל נ״ל דהתוס׳ כתבו דהיינו אליבא דרבנן וכו׳ ובתשוב׳ פ״י חלק ח״מ שאלה ח׳ תמה ע״ז דהא גם ר״י מוד׳ בגיריה דיליה ואישתמיטתי׳ דברי התוס׳ ב״ב דף י״ז ד״ה מרחיקין את הגפ׳ שכתבו בהדי׳ דהקושי׳ לא קאי רק אליב׳ דרבנן ולא אליב׳ דר״י ע״ש אף שהתוס׳ ב״ב כ״ב ד״ה לימ׳ תנן סתמ׳ כתבו דכול׳ הוי גירי דילי׳ אלמ׳ דלר״י כשאין שם דבר הניזוק מותר ולא חשיב גירי דילי׳ אלא כשההיזק הוא בשעת עשי׳ ואין להוכיח מהא שכתבו התו׳ דף י״ח ע״ב ד״ה ואי לא סמיך בשם רש״י לפרש סגיית הש״ס שם בהא דמקשי אליבא דרבא ואי דלא סמיך היכי משכחת לה ומוקי לה בלוקח ואי נימא דרש״י ס״ל דאליבא דר״י מותר לסמוך כשאין שם דבר הניזק אפי׳ אליבא דרבא א״כ למה ליה להש״ס לאוקמי בלוקח הא אפילו בלא לוקח א״ש דרבנן ס״ל דדבורים לא מזקי לחרדל ולכך צריך בעל החרדל להרחיק ומיירי כגון שהבעל דבורים העמיד תחלה ור״י ס״ל דמותר לסמוך בשאין שם דבר הניזק וס״ל דדבורים ג״כ מזקי וממילא דא״צ בעל החרדל להרחיק כיון שעשה הבעל דבורים קצת שלא כהוגן כמ״ש התוס׳ אליבא דאביי אלא ע״כ דרש״י חולק על התוס׳ וס״ל דלרבא אפילו לר״י אסור לסמוך אפילו בשאר מזיקין ואפילו כשאין שום דבר הניזק דלכך הוצרך לאוקמי בלוקח אבל באמת אין זה הוכחה לא מס״ד דהש״ס ולא מהמסקנא דבהס״ד לא אסקי אדעתיה הקושיא שמקשה הש״ס בתר הכי ממתניתין דבור ואילן וממילא ס״ד דר״י ס״ל כרבנן דא״צ גירי דילי׳ וממילא גם לר״י צריך להרחיק אפילו כשאין כאן דבר הניזק כמו לרבנן ומהמסקנא ג״כ אין להוכיח דהא מסיק דלדבריהם דרבנן קאמר להו מכח הקושיא דמשרה וירקא דלאו גירי דיליה נינהו אפילו כשיש שם דבר הניזק כמ״ש הפוסקים וכיון דאמר זה אליבא דרבנן מוכרח הש״ס לאוקמי בלוקח דבלא לוקח הדרא קושית הש״ס לדוכתא דלא שייך לומר ר״י מתיר בחרדל דהא על כל א׳ להרחיק חצי הרחקה וכן צ״ל לפירוש ר״ח שכ׳ התו׳ ד״ה וסבר ר״י דלרבינא חזר בו רבא וסובר דאפילו לרבנן א״צ להרחיק כשאין הניזק כאן ולכאורה תמוה דלענין מה היה צריך לחזור אליבא דרבנן הא אליבא דרבנן דס״ל דדבורים לא מזקי לחרדל ל״ק כלל דודאי בעל החרדל צריך להרחיק ולא היה קשה רק מר״י וא״כ לא היה לומר רק דלר״י מותר לסמוך כשאין הניזק כאן א״ו דהתוס׳ הוצרכו לומר כן אליבא דמסקנא דלדבריהם דרבנן קאמר וא״כ גם לשיטת רש״י י״ל כך וליכא ראי׳ מדברי רש״י שיחלוק על התו׳ דף י״ז ד״ח מרחיקין את הגפת וכן בהא שכ׳ הטור דלרש״י והרי״ף אפילו סמך בהיתר כגון בלוקח צריך להרחיק ג״כ ליכא הוכחה שיהיה הדין כן אליבא דר״י דשם בש״ס לא אמרו זה רק לרבנן ולר״י בהס״ד דלא אסיק אדעתי׳ דר״י מצריך גירי דיליה אבל להמסקנא דקי״ל כר״י דמצריך דוקא גירי דילי׳ י״ל ודאי דבסמך בהיתר כגון בלוקח דא״צ להרחיק דלא הוי גירי דילי׳ דלא גרע מסמך כשלא הי׳ הניזק כאן דלא חשיב גירי דילי׳ להתו׳ ד״ה מרחיקין את הגפת הנ״ל ומהרי״ף מוכח בהדיא להיפך דהא עיקר קושית הש״ס אליביה דהרי״ף פי׳ הרמב״ן בשמו לר״י דמתיר בחרדל לרבא היה לו להצריך לבעל הדבורים להרחיק ומכח זה הוצרך בש״ס לאוקמי בלוקח ולבסוף כתב דבמתניתי׳ דחרדל ג״כ הלכה כר״י וז״ל שם דהא אוקימנא למתני׳ כלוקח ולית חד מנייהו דקדם דממ״נ אי ס״ל כרבנן דאמרי דבורים לחרדל לא מזקי אלא חרדל לדבורים אפ״ה הלכה כר״י דלאו גירי׳ הוא דהא ליכא חד מינייהו דקדים ועוד אפי׳ בע״ד קדים לאו גירי דבעל חרדל נינהו ומשמע דלטעם הראשון אפילו היה חרדל חשיב גירי דילי׳ אפ״ה הכא לא חשיב גירי דיליה כיון דליכא חד מנייהו דקדים אלמא דהסומך בהיתר לא חשיב גירי דיליה (ואף שהונה שם בהגהות האלפסי בשם מהר״ן שפירא ומחק תיבת דלאו גירי הוא במחילה מכבודו ודאי דטעה בזה דהא הרי״ף רוצה להוכיח דהלכה כר״י ולפי הגהתו הוכחתו הוא דהלכה כר״י דהא ליכא חד מנייהו דקדים וזה תמוה דהא רבנן אסרי בליכא חד מנייהו דקדים ואימא הלכתא כרבנן בהא א״ו כמ״ש הוא הנכון ואף לשיטת הרמב״ן דחולק על הרי״ף וס״ל דבעל דבורים צריך להרחיק י״ל דמודה בשאר ניזקין דא״צ להרחיק רק בדבורים דחשיבי כעשן ממש ולפ״ז ה״ה בב׳ לקוחות שכתב הרמב״ן דצריך המזיק להרחיק לא כ״כ רק אליבא דרבנן ובהס״ד אליבא דר״י אבל להמסקנא דמצריך ר״י גירי דיליה וסומך בהיתר לא חשיב גירי דיליה ומותר לסמוך מלבד אותן הניזקין שעושה בידים שמחדש הנזק בכל יום כגון כותשי הריפות וכן אותן שאין להם חזקה כגון קוטרא צריכין להרחיק אפילו סמכו בהיתר: ולענין טוענין ללוקח התוס׳ הביא בשם ר״ח שפי׳ בלוקח באדם שלקח מאדם אח׳ את האילן וטוענין ללוקח ותמהו ע״ז דא״כ אפילו קדם בור נמי ועוד כיון דאין טוענין ללוקח רק בחזקת ג״ש נוקמא בלא לירח ובחזקה שיש עמה טענה וכן תמוה עצמם בד״ה וסבר ר״י אהא דמפרש בלקח ג״כ לענין טוענין ע״ש ולפעד״נ לפרש דברי ר״ח שיהיו עולין כהוגן דהנה הא דאין טוענין ללוקח רק בחזקת ג״ש הוא רק בדבר שצריך קנין דלכתיבה עומד ובן שטר הוא ולכך צריך ג״ש אבל בדבר דהוי חזקה מיד ודאי דטוענין ללוקח אפילו בלא ג״ש ולפ״ז נראה דווקא כשסמך המזיק כשכבר הי׳ הדבר הניזק דאז לא מהני אפילו נתרצה הניזק כפי׳ בלא קבלת קנין כמ״ש הטור ס״ס זוז וע׳ בב״ח שם הטעם משום דהוי כאומר קרע כסותי והפטר שיכול לחזור בו אפילו באמצע דקריעה ולכך צריך קנין לאלם הדבר שלא יהיה יכול לחזור בו ועמש״ל סי׳ קנ״ח סעיף ל״ו באריכות משא״כ כאילן ובור דהדין הוא דאפילו למ״ד דעל המזיק להרחיק א״ע מ״מ באילן דאיכא הפסד מרובה מהני כשסמך בהיתר דא״צ לקוץ אח״כ כמ״ש התוס׳ ולפ״ז ודאי כשנתרצה הניזק ליטע אילן סמוך למיצר כשלא הי׳ הבור הניזק עדיין ודאי דאין לך סמוך בהיתר גדול מזה דהא בריצוי שלו העמידו ודאי שא״צ לקוצצו אח״כ כשהעמיד זה הבור וכיון דריצוי בעלמא מהני ודאי דטוענין ללוקח אפילו בדליכא ג״ש ולפ״ז א״ש דבשהבור קדם לאילן דכבר היה הניזק דאז צריך קנין ולכך אין טוענין ללוקח ומיירי בדליכא ג״ש אבל כשהאילן קדם דאז אפי׳ אם העמידן רק בריצוי שלו אפילו בלא קנין מ״מ מהני שלא לקוצצו ודאי דטוענין ללוקח דברצונו העמידו אפילו בלא ג״ש ולכך נקט ללוקח לאשמועינן דאף הלוקח א״י אם ברצונו העמידו אם לא דטוענין ליה וכן גבי חרדל ודבורים ומיירי שהבעל החרדל היה לוקח ואח״כ העמיד הלה דבורים דרבנן ס״ל דעל המזיק להרחיק א״ע אפי׳ סמך בהיתר ממילא אפי׳ טוענין לו שנתרצה והוי כסמך בהיתר מ״מ על המזיק להרחיק א״ע ור״י לפי הס״ד ס״ל דעל הניזק להרחיק מהני ליה סמך בהיתר ולכך טוענין ליה ולהמסקנא דלדבריהם דרבנן קאמר דתרווייהו מזיקין והסומך באיסור צריך להרחיק כמ״ש התוס׳ ע״ש. ודע דאף למאן דס״ל דבסמך בהיתר על המזיק להרחיק היינו דוקא בהיתר ע״י לקיחה שי״ל כמו שהמוכר ודאי שהי׳ מרחיק כשהי׳ עושה דבר הניזק לכך כשהלוקח עושה דבר הניזק צריך המזיק שהוא המוכר להרחיק וכן אם הלוקח לקח דבר המזיק יש לומר דנזקין לא מכר ליה כמבואר בסקנ״ד סעיף כ״ח אבל בסמך לדבר הפקר ואח״כ זכה אחר ועשה דבר הניזק ודאי דא״צ להרחיק כמ״ש הריב״ש סי׳ שכ״ב וכדמוכח בסי׳ קנ״ד סעיף כ״א וכן אפילו למאן דס״ל דאין המזיק צריך להרחיק בסמך בהיתר מ״מ בהא דסי׳ קנ״ד סעיף ט״ז בהג״ה בנפל הכותל שביניהם צריך להרחיק לחד דיע׳ דלא מיבעיא להרמב״ן דס״ל דבשני לוקחין שהניזק עשה וסמך ברשות כמו המזיק צריך להרחיק ודאי דצריך להרחיק דה״נ כנפל הכותל שביניהם הוי כבאו שניהם בבת אחת דהא גם הניזק ברשות עשה אלא אפי׳ למ״ש דאפי׳ בכה״ג א״צ להרחיק מ״מ ס״ל לדיעה קמייתא דהיזק ראיה דומה להיזק שנעשה בידים כיון שהנזק מתחדש בכל יום ודמי לכותשי הריפות דסעיף ט״ו דאפי׳ סמך בהיתר צריך להרחיק ועוד דאומרין לו סתום חלונך ואל תחטא כל פעם שאתה מזיק בראייתך והדיעה השניה שם ס״ל דהיזק ראיה לא חשיב היזק ממילא דא״צ להרחיק: ראיתי בשו״ת פני יהושע חלק ח״מ סי׳ ח׳ ודבריו תמוהין בעיני ואביא על סדר קונטרסו: מה שהביא ראיה מהטור סי׳ קנ״ג דס״ל דאפילו לא היה הניזק בשעת המקח צריך להרחיק מהא דפסק בראובן שהיה לו בית עם חלונות והיה בית אחר מפסיק ונפל הבית שלדעת רש״י והרי״ף צריך להרחיק הרי אף שבתחלה לא היה הנזק כלל מ״מ עתה שנעשה צריך להרחיק הוא תמוה לפענ״ד דהא עיקר סברת הרמב״ן הוא דדוקא כשהניזק עושה שלא ברשות שמכניס עצמו תחת המזיק משא״כ בלוקח בפעם אחת ששניהן ברשות א״כ ה״נ הרי הנזק ג״כ נעשה ברשות וכבאו שניהם בבת אחת דמי: גם מ״ש שהרשב״א ע״כ ס״ל כרש״י והרי״ף דאינו סומך כיון שפסק הרשב״א הובא בסי׳ קנ״ד דא״י לפתוח חלון על חורבת חבירו מטעם דינא ודיינא וזהו ע״כ כרבא דס״ל אינו סומך וכתבו הפוסקים הטעם משום דינא ודיינא ע״ש הוא תמוה מאוד דהפוסקים לא כתבו זה לעיקר טעמא דרבא דמשום טעם זה חולק על אביי וסובר דאינו סומך דהא בטעם זה אינו נסתר טעמא דאביי דהא אביי כיון דס״ל סומך השני צריך להרחיק והראשון א״צ להרחיק כלל ומאי דינא ודיינא שייך לאביי וע״כ צ״ל דרבא מסברא פליג וסובר דאינו סומך רק שהפוסקים הוכיח וסברא דדינא ודיינא דא״כ קשה נהי דסובר מסברא דאינו סומך מ״מ הראשון יכול לומר אסמוך ואח״כ כשירצה השני לעשות אסלק הזיקו וזה נהנה וזה לא חסר הוא ולזה הוכיחו דע״כ הטעם דאסור בכה״ג משום דינא ודיינא: גם מה שהביא ראיה מהרא״ש שכתב גבי פפי יונאה דאם החזיק קודם שבנה אפדנא דלא הוי חזקה מוכח דאף שסמך בהיתר צריך להרחיק אח״כ וס״ל סברת הגה״א שכתב דבקל יכול לסלקו לדוחק ג״כ אין ראיה דהא כתב הגה״א עוד תי׳ דדמי לבור דבידים קמזיק ועוד תי׳ הב״י בד״ה אוצרי שמן דבאותן שאין חזקה לנזקיהם אף אם סמך בהיתר צריך להרחיק ובזה נדחה גם מה שהביא ראיה מהא דקוטרא ובה״כ שכתב הרא״ש. אמנם הא שמסיק להלכה דבדבר שמחדש בכל יום דצריך לסלק זהו אמת דדמי להא לאוצרי יין שכתב הגה״א כיון דבידים עושה היזק דמי לאוצרי יין ושמן כנ״ל ברור: (יד) להרחיק ד״א עסמ״ע ס״ק נ״ז עד ואומר לו כבר החזקתי כו׳ ולפ״ז צריך חזקת ג״ש וטענה להרבה פוסקים כמו בחלון בסי׳ קנ״ד ומ״ש הסמ״ע אף אם אינו מבקש כו׳ כוונתו שרוצה לעשות נדר מפסיק דבלא״ה לאו כל כמיניה לומר איני מבקש לחרוש דיכול לומר לו לא אושיב שומר לשמור אותך כמ״ש הרמב״ן בחידושיו לסוגיא ע״ש: (טו) שניהם חולקין פירותיו והיינו דוקא כשעומד על המצר גבוה שבין השדות המשותף לשניהם אבל סמוך למצר אף. שכל השרשין יוצאין לשל חבירו הרי הוא שלו לבדו וכשעומד על המצר אז אזלינן בתר השרשין וכשהן שווין כחלק שניהם חולקים ואם השרשים נוטין לזה יותר מלזה חולקין לפ״ע מה שהן יותר בזה מזה ואין משגיחין על הנופות וכן מוכח מדברי התוס׳: (טז) קוצץ וחופר והטעם כיון דמותר לסמוך ואין לו חזקה ואפי׳ משום יניקת האילן משדה חבירו ליכא משום תקנת יהושע כשלא יקפידו על כך כמבואר בסוף לא יחפור ומש״ה כשחבירו צריך לחפור בור יכול ליטול עפרו שלא יתן יניקה לאילן חבירו וכזה א״ש מה שיכול לקצוץ השרשים אף שיתייבש האילן ולא דמי לבור דבשסמך בהיתר דהשני צריך להרחיק מטעם דכל מרא ומרא וה״נ הרי מייבש האילן בידים בקציצתו דשם בחפרותו מקלקל כותלי הבור שהן של חבירו במה שחבירו אינו נוטל ממנו כלום משא״כ הכא ייבוש האילן אינו בא מחמת הקציצה רק מחמת שאינו מניחו לינק משלו ותקנת יהושע לא היה רק שיתן לו היניקה כל זמן שלא יהיה צריך לו אבל כשצריך למקומו היניקה א״צ ליתן לו ולכך יכול לקוצצו כדי שלא יינק משלו ובלוקח נראה דאם מכר השדה והניח לעצמו האילן כיון שמוכר בעין יפה מוכר ואין לו יניקה בשל חבירו רק מתקנת יהושע ולכך יכול לקוצצו אבל כשמכר האילן יש לומר כיון דבעין יפה מכר ממילא מכר גם יניקת האילן ואסור לקוצצו ולפ״ז מ״ש התוס׳ בב״ב דף י״ח ד״ה היו שרשיו יוצאין דמיירי בלוקח מיירי שהניח׳ לעצמו האילן: (יז) שפוטר ומלשלם והיינו בגפת ודכוותייהו שהן רק גרמת גירי אבל בכותש הריפות דסעי׳ ט״ו ורחיים סעיף ז׳ שהן גירי דיליה עצמו לכ״ע חייב ומאן דמחייב לשלם מ״מ בשובך דסעיף ט״ז לכ״ע פטור כיון שהנמי׳ מסייעו דמי להא דסעיף ל״ז כשהרוח מסייעו ועיין בטור וכן במניעת דוושא דסעיף י״ב איגו אלא גרמא ופטור אבל אם הרחיק והזיק אינו חייב רק באש ואף שהטור הביא בשם העיטור דאף שהרחיק חייב המחבר לא פסק כוותיה בהא: (יח) פטור מלשלם שהרוח הוא סייעו עש״ך ס״ק י״ד וגרשם בטעות וצ״ל רשום וע״ל סעיף ל״ד פטור מלשלם ועש״ך סי׳ תי״ח ס״ק ד׳ שהביא בשם הה״מ מה שתמה ובש״ך שם תי׳ שכאן בסי׳ קנ״ה הולך היפך מכוחו שכוונתו להפיל העפר לארץ ולא שילך למרחוק משא״כ אש שהרוח מסייע על מה שכוונתו שילך האש וכו׳ אינו מובן דמה טעם הוא זה שהולך היפך מכוונתו וליהוי כאבנו וסכינו שהניחן בראש גגו שכוונתו לא היה רק שיונח שם ואפ״ה חייב כשהזיקו ברוח מצויה לכן נלפענ״ד דהנה לכאורה קשה על כל ההרחקות שמונה שם בפ׳ לא יחפור בב״ב ומביאן הרמב״ן והמחבר בה׳ נזקי שכנים וכן הא דב״ב דף י״ח בסוגיא דחרדל קשה הא כשהדבורים אוכלין החרדל או היונים בשדות שורו ממש הוא (אמת שהרמב״ן במלחמות כתב דטעם דלא קני להו רק מפני דרכי שלום והוא דחוק) ומד׳ אבות נזיקין הן ואמאי אמרי רבנן דא״צ להרחיק ומשמע דאפי׳ בדיעבד פטורים דהא אפי׳ בהרחקה שמחוייבין להרחיק פטור מלשלם בדיעבד וא״כ קשה אמאי לא הוי כד׳ אבות נזיקין וכן קשה בב״ב כ״ג גבי עורבים בדם דהא הוי כדלעיל דלא אצנעי׳ והוציאו תרנגול של הפקר דמבואר בב״ק דף י״ט ע״כ דחייב וכן כל הדברים דחשיב בפ׳ לא יחפור ובה׳ נזקי שכנים לכאורה בכלל ד׳ אבות נזיקין הן כשתדקדק בהן כגון היזיקא דמתונתא שהמים הולכין ומזיקין מי גרע מבור המתגלגל ברגלי אדם או מהיזק שהולך ע״י רוח מצויה דחייב ומכ״ש כמה ששיערו חכמים שילך המזיק בעצמו וכיוצא בהן הרבה ומהתימ׳ על התוס׳ בב״ב כ״ו שהקשו גבי רקתא דהיינו אש ולא הקשו אדבורים ליונים דהיינו שור ועל כל הדברים הי׳ להן להקשות כך דמד׳ אבות נזיקין הן וע״כ צ״ל דאד׳ אבות נזיקין אינו חייב עליהן רק כשאפשר להחזי׳ ברשותו ובשמיר׳ שלא יזיקו דאז רחמנא חייביה בשמיר׳ וכשלא שמרו חייבין בתשלומין אבל הני דחשיב בפ׳ לא יחפור הוא באופן דכשיתחייב לשלם ההיזק אין אפשרות לו לעשות תשמיש זה ברשותו כלל ויתבטל תשמיש זה מרשותו כיון דא״א כלל בעשי׳ ובשמירה בביטול רשות לא חייביה רחמנא וראי׳ לזה מב״ב דף כ״ג גבי אומני דפריך והא אחזיק להו דקשה היאך מהני חזק׳ שלא לשמור הזיקו וכי מועיל חזקה בד׳ אבות נזיקין וכן משמע מרש״י שפי׳ אפיקו לי קורקור שלא (יזיקו) [יקיזו] עוד כאן משמע דבהנך דברים א״א בשמירה רק בביטול התשמיש מרשות ומש״ה סובר ר׳ יוסי בב״ב דעל הניזק להרחיק דמה״ת יבטל רשות המזיק יבטל רשות הניזק דהא כשהניזק ישמור עצמו לא יוזק משא״כ בד׳ אבות נזיקין א״א להניזק לשמור דאין הניזק יודע מתי יבוא המזיק ולמזיק אפשר בשמירה וכהנך דב״ב הוא להיפך שהמזיק א״א לשמור הנזק כ״א בביטול התשמיש מרשותו מש״ה לא חייביה רחמנא להמזיק ומש״ה גבי רקתא בב״ב כ״ו לא פריך רק מגץ היוצא מתחת הפטיש ולא משאר אש דשאר אש אפשר בשמירה משא״כ ברקתא וגץ שניהן שווין דא״א להן בשמירה רק בביטול רשות ולפ״ז א״ש נמי בהא דאילן דסמוך לבור דלא תקשה הא השרשין היוצאין הן שלו וכשמזיקין ליהוי כשורו ובורו שמזיקין דחייב ולפמ״ש לא קשה כיון דא״א להחזיקו בשמיר׳ כי אם בביטול רשות מנטיעת אילנות ולניזק אפשר להרחיק ולשמור עצמו בזה לא חייביה רחמנא למזיק ולפ״ז לא קשה קושית הש״ך מסי׳ תי״ח דכאן בסי׳ קנ״ה א״א בשמירה כ״א בביטול רשות מתשמישין אלו ולהניזק אפשר להרחיק ולשמור עצמו שלא יוזק לא חייביה רחמנא דרחמנא לא חייביה רק בשמירה משא״כ בהך דסי׳ תי״ח דחייב מטעם אש והוי מד׳ אבות נזיקין ולא שייך שם ביטול רשות ואפשר למזיק לשמור שלא יזיק ולא לניזק חייב כמו בכל ד׳ אבות נזיקין ובגץ היוצא מתחת הפטיש אף דשם הוי ביטול רשות וא״א בשמירה מכל מקום חייב מטעם שאמר בבבא בתרא כ״ו משום דניחא ליה למיזל ומכה בכח כדי שילך לחוץ משום הכי חייב ע״ש כנ״ל ברור: (יט) ואפי׳ סמך קודם שבא לשם דבר הניזק עסמ״ע ס״ק מ״ט שכתב דהטור כתב כן לשיטתו וכו׳ ולפ״ז דברי הרמ״א תמוהין דהא לעיל בסי׳ קנ״ד סעיף ט״ז כתב המחבר דנקטינן כר״י והריב״ש דיכול למחות והרמ״א לא הגי׳ שם להיפך ואפשר שסמך עצמו על דעת הרמב״ן שהביא שם דאף שיכול למחות לא הוי חזקה ויותר נראה דהרמ״א לאו לענין חזרה מיירי רק כוונתו דאף דדעת הרבה פוסקים בסעיף י״ט דמותר לסמוך כשאין שם דבר הניזק ואז צריך הניזק להרחיק וע״ז כתב הרמ״א דבקוטרא ובה״כ לכ״ע אף שסמך בהיתר צריך להרחי׳ אחר כך וכמה שכתב הב״י בסי׳ זה:
(כ) ואם קנו מידו שמחל ובלא קנין לא מהני כמבואר בטור ובשאר נזקין נלפענ״ד דג״כ לא מהני מחילה בלא קנין למאן דס״ל דבעינן חזקת ג״ש וטענה חדא דהרמ״א בסי׳ קנ״ג סעיף ב׳ כתב דבעינן שיבוא בטענה כמו בחזקת קרקע וכמש״ל סי׳ קמ״ו ע״ש מוכח דדמי לקרקע ושם בעינן קנין דוקא וכן הרשב״ם בב״ב דף נ״ח בד״ה המזחילה כתב וז״ל דודאי נתרצ׳ עמו בדמים וכן כל הפוסקים כתבו הלשון וטענה שקנאו משמע דמחילה לא מהני ועוד דזיל בתר טעמא שכתב הב״ח דדמי לאומר קרע כסותי והפטר שיכול לחזור בו והקנין מאלם הדבר א״כ בכל ניזקין י״ל כך ועוד דהא לא מצינו חילוק בש״ס בין שאר ניזקין לקוטרא ובה״כ רק לענין חזק׳ דבקוטרא ובה״כ לא הוי חזקת ג״ש ראיה להקנין משא״כ בשאר ניזקין אבל לחלק עוד חילוקים בין קוטרא ובה״כ לשאר ניזקים לענין אי מהני מחילה בלא קנין מנין לנו לחלק במה שלא נמצא בש״ס אלא ודאי דמחילה בלא קנין בשום נזק לא מהני כשישנו דבר הניזק בשעת שסמך דכולן דומיא לאומר קרע כסותי: אמנם קודם שיש דבר הניזק ונתן רשות בפי׳ להעמיד שם המזיק נראה דאפי׳ בקוטרא ובה״כ מהני דדבר זה שוב אינו דומה לאומר קרע כסותי רק כמו שאומר הניזק שלא יעמיד שם דבר הניזק כלל ולענין זה ודאי מהני ואין חילוק בין קוטרא ובה״כ לשאר ניזקין רק לענין אם סמך בעצמו קודם שהי׳ דבר הניזק למאן דמתיר לסמוך דבקוטרא מ״מ צריך להרחיק אח״כ משא״כ בשאר ניזקין והטעם לזה דקוטרא ובה״כ מחדש בכל יום נזק חדש כמו כותשי הריפות דסעי׳ ט״ו וה״נ העשן הוא מחדש תמיד וכן בבה״כ אבל נתינת רשות ודאי מהני וכן משמע לשון ר׳ יונה שהביא הטור שכ׳ וז״ל אם בא בטענה שמכר לו או שנתן לו רשות ע״ש אבל כשנתן לו רשות אחר שהיה דבר הניזק לא מיבעיא בקוטרא ובה״כ דודאי לא מהני בלא קנין דנהי דכשנתן רשות הוי בסמך בהיתר מ״מ הא אפי׳ סמך בהיתר לא מהני בקוטרא ולכך צריך להרחיק כשחזר בו דכיון שכבר היה דבר הניז׳ דמי שוב לאומר קרע כסותי דיכול לחזור בו אלא אפילו בשאר ניזקין דסמך בהיתר מהני וכשנתן רשות הא הוי בסמך בהיתר מ״מ הא כתב הרמב״ן במלחמות בסוגיא דחרדל דדוקא כשהניזק בא לסמוך אחר שסמך המזיק בהיתר דאז הניז׳ עושה שלא ברשות כשסומך עצמו לדבר המזיק אבל כששניהם נעשו ברשות על המזיק להרחיק וא״כ ה״נ כיון שסמך המזיק כשכבר הי׳ דבר הניזק ודמי לאומר קרע כסותי דיכול לחזור בו וכיון שחוזר בו דמי לכמו ששניהם עשו ברשות דהיינו המזיק והניזק דאז על המזיק להרחיק כנ״ל ברור בדינים אלו ועיין בסמ״ע בסי׳ קנ״ז סעיף ד׳ וכמ״ש: (כא) ומיהו לכתחלה עסמ״ע ס״ק פ״ג עד במקום דליכא מחאה ליכא חזקה ע״ש והוא תמוה דכאן לא שייך זה דאם א״י למחרת א״צ לחזקה: (כב) י״א דהדין עמו עש״ך ס״ק כ״ב שמחלק דבמחיצת הכרם הוא ברי הזיקא ע״ש ותמי׳ לי דבהרחקות הניזקין לא תליא כלל בברי הזיקא רק בגירי דיליה וראי׳ מסעיף ד׳ בהג״ה דאם המים יורדין מעט דפטור וכן מוכח מהרבה מקומות והעיקר נראה דמחיצת הכרם חשיב גירי דיליה דגירי דממונא חשוב כמו גירי דיליה משא״כ גנבים לא חשיב גירי דיליה: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Tur

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון